תא"ק
בית משפט השלום צפת
|
52582-05-12
28/01/2013
|
בפני השופט:
ברכה לכמן רשמת
|
- נגד - |
התובע:
בנק הפועלים בע"מ
|
הנתבע:
כרמן ליבוביץ
|
החלטה |
זוהי בקשת רשות להתגונן, כנגד תביעה כספית שהגיש התובע כנגד הנתבעת על סך של 110,434 ש"ח.
התובעת הגישה כנגד הנתבעת, תביעה בסדר דין מקוצר בגין ערבותה להלוואות, שהעמיד התובע לחייבים בן הרוש חיים ואורית (להלן :"החייבים"). החייבים ניהלו חשבון אצל התובע במסגרתו נטלו שתי הלוואות כמפורט להלן :
הלוואה על סך של 60,000 ש"ח ביום 24.6.06 (להלן : "הלוואה ראשונה").
הלוואה על סך של 27,000 ש"ח ביום 11.3.08 (להלן : "הלוואה שניה").
כעולה מכתב התביעה דנן, החייבים לא עמדו בהתחייבותם ולא פרעו את תשלומי ההלוואות, על כן, הוגשה נגדם תביעה כספית ביום 11.1.09 וניתן נגדם פסק דין בהעדר הגנה. פסק הדין הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בצפת וביום 1.2.12 אישרה רשמת ההוצאה לפועל כי מוצו ההליכים נגד החייבים.
נטען בכתב התביעה, כי הנתבעת ערבה להלוואות החייבים בחתימתה, במעמד ערב מוגן, ולאחר שמוצו ההליכים נגד החייבים, הוגשה התביעה דנן נגד הנתבעת.
טענות הנתבעת
הנתבעת מבקשת להתגונן כנגד מלוא סכום התביעה, מאחר ולטענתה עולות בכתב התביעה עובדות מוטעות באשר הנתבעת חתמה אך ורק על הלוואה אחת ואילו שאר ההלוואות אינן בחתימתה ולא נחתמו על ידה וכן לא חתמה ערבות עבור חשבון העו"ש של החייבים.
בתצהירה מאשרת הנתבעת כי חתמה ערבות עבור ההלוואה הראשונה וטוענת כי לא חתמה ערבות עבור ההלוואה השניה ולא עבור חשבון העו"ש.
הנתבעת מוסיפה כי החייבים שילמו חלק נכבד מסכום ההלוואה הראשונה, והיא מבקשת להורות לתובע לגלות את סך התשלומים שהועברו לידיו מיום נטילת ההלוואה ועד היום.
הנתבעת מצהירה כי שיעור הריביות של ההלוואה ושל חוב הפיגורים גבוה ולא צודק, וכי שיעורי הריבית הגבוהים לא הוסברו לה במעמד חתימת ההלוואה.
עוד טוענת הנתבעת בתצהירה כי אין זה נכון וצודק לחייב אותה בתשלום הוצאות ושכ"ט אשר הוטלו בבית המשפט ו/או בלשכות ההוצאה לפועל על החייבים.
מוסיפה וטוענת הנתבעת כי אינה שולטת בשפה העברית, בכתיבה וקריאה, ולא ניתנה לה הזדמנות לקרוא את הסעיפים הקטנים והרבים של ההלוואה ולא הוסבר לה כי היא מחויבת לשלם גם ריביות והוצאות, וכל סעיף שפועל לרעתה בהסכם ההלוואה, הינו סעיף מקפח בחוזה אחיד ויש לבטלו.
הצדדים התייצבו לדיון, הנתבעת נחקרה על תצהירה והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.
דיון והכרעה
ההלכה הנוהגת היא, כי בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר, אלא יוצא מההנחה, שהאמור בתצהיר אמת. כך יטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני התביעה, גם אם מדובר בהגנה דחוקה. ברם, אם במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע מופרכת הגנתו לכאורה או מתברר מפיו הוא, שהאמור בתצהיר אינו נכון, אזי מתבקשת המסקנה, כי ההגנה היא "הגנת בדים", ובית המשפט לא ייעתר לבקשה.
הלכה זו נקבעה בפסקי דין רבים ואני אפנה לע"א 518/87 פטלז'אן נ' בנק אגוד פ"ד מ(1)51:
"ההלכה היא, שבבחינת בקשת רשות להתגונן מספיקה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי, ואין צורך לפסוק בדבר טיב הזכויות והטענות לגופן. הנתבע איננו נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית. השופט מצדו לא ייכנס לבחינת שאלות של מהימנות. אפילו חוסר אמון בטענות ההגנה איננו יוצר כשלעצמו בסיס לאי מתן הרשות. הדיון אינו אלא בחינה ראשונית של העניין (לא משפט, ואף לא קדם משפט).
הרשות תוענק, אם התצהיר על פניו (יחד עם החקירה הנגדית, כשמתקיימת) מגלה טענה, שאם תוכח במשפט תהווה הגנה מפני התביעה.